omer & the missing O

לא נורא. מחר

כל כך הרבה מה לומר אבל כל כך הרבה שתיקה.

רעיון לסידרת ריאליטי ישראלית (באחור אופנתי כמובן) חמישה שישה מהגרים שחוזרים להצביע, ליווי שלהם מרגע ההחלטה ועד לתוצאות הבחירות. טייטל: רילוקיישן מבחירה

הפעלה הלוואי שביבי ינצח רק כדי ש...

שירי המשוררים המולחנים שהצליחו, הם לפני הכל טקסטים טובים שעומדים בפני עצמם, ואז בא הלחן שהפך אותם לחוויה רב חושית שקל יותר לזכור אותם ונעים יותר להרגיש אותם.

איסורים וייסורים ומה שקורה ברווח שביניהם

דיסטופיה ישראלית היא שלטי החוצות העצומים של עוצמה יהודית. וגם מה שקורה באזור האגם בפארק הירקון בתקופות שבני ברק זולגת לשם.

וואלה כמות ההודעות מסוכני AI בפלטפורמה הזאת היום לא ברורה לי בכלל, אלא אם כן

וואו איזה מיצוי סעמקום כבר

לכל מטיפי הנז"א למיניהם, התומכים והמתנגדים, נזכיר רק את דבריו הנכונים של יהודה עמיחי - מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב.

לא יודע אם מוקדם מדי לדל"פ ובלי לספיילר (אבל כן אולי קצת סטיגמה ולכן מתנצל מראש), עצמאות (הסרט) - אוברייטד אפילו יותר מאודיסאה (לעניות דעתי כמובן).

אם המקום הזה היה נותן טיפה יותר מרחב לרגעים עצובים, אם הרגעים כאן היו מאפשרים לקחת נשימות עמוקות, אם האור כאן היה קצת פחות מסנוור אם.

כשהבחוץ יותר חשוב מהבפנים, מה זה משנה באיזה מילים נשתמש. נרדד, נרדד, נרד הכי נמוך שרק אפשר כדי שנוכל להתרכז בדבר היחיד שיישאר. כוכבית: ביום שההוא יילך, כפוף קומה, מדדה לאיטו, בסנדלים שחוקים, ובגדי שוק, ולא ייסע בחריקת בלמים בבמוו החדשה ויחנה מרחק צעד מבית הכנסת, אולי אחשוב שיש שם משהו אותנטי.

ללא כל ספק יש תחושה ברורה של מיצוי

איך עדיין לא השתמשו בכיתוב "המציג אינו" בהקשר של שחקן שנפטר #סליחה

ממליץ (אחרי הרבה זמן שלא) על מקסימום פלז'ר גרנטיד (לא יודע איך תרגמו אם בכלל), מותחת, קצבית, אנושית ומה לא. סוף סוף סידרה טובה בשנה שחונה יחסית, בטח בהשוואה לשנה שעברה...

מלכודת יפה טמנה אשת הרוה"מ המכהן, לכלל תומכי גולן שעכשיו יתוייגו כסמולנים בוגדים. אני בטוח שהיה אפשר לתת לזה פייט לו רק וכו'.

קיצר, למי שנהנה ממוזיקה ישראלית ישנה פלוס מינוס, ומגעגועיי לשירים של סתיו, יש כאן פלייליסט שנותן מענה מסוים. open.spotify.com/playlist/06f...

געגוע לישראל של פעם, לקיץ ליד הכנרת, ללכת עם כפכפים, כשאבנים קטנות מעצבנות נכנסות בין האצבעות, חם אבל אף פעם לא חם מדי, ואחרי הצהריים יש רוח נעימה כזאת, שמנענעת את צמרות הדקלים והאקליפטוסים במין תנועה כזאת בקצב של מנגינה שקטה.

אני זוכר היטב, זה היה בפסח בשנת מתישהו, טיול של חוגי סיירות (היה דבר כזה) באביב חצי אביך, וריח של חיים, והיה שם מעיין שנבע, במין מערה קטנה, והוא פכפך מתוך צינור חלוד והמים היו טעימים וקרים ואני הייתי מאושר.

אני חושב שאני לא יודע מה אני עושה. לא קצת מאוחר מדי לזה? אולי. אולי תמיד קצת מאוחר מדי. אני ממש מאמין שהבינה המלאכותית תפתור גם את זה. זה לא באמת משנה במה אני ממש מאמין. מרגיש מג'ונרט. (אמרתי את זה נכון?)

על הפשרה ועל המחיר, על ההסכמות ועל הויכוחים, על הכאב. הו, הכאב. על הרעש ועל הדומייה, על הרעב ועל השינה, על הדרך הלא נכונה. כל כך לא נכונה. על החד פעמי. על הזכרון הדהוי. על הרף העין. על הלמות הלב. על הכל ועל הלא כלום. ומה שביניהם ועוד רגע אחד קצרצר.

כל מי שלא נחסם השבוע, שיקום לא חשוב ההקשר כלומר כן חשוב אבל כמו שאביב שר פעם, שוב פ'ם לא חשוב וזה עושה אותי מאוד עצוב. bsky.app/profile/yani...

איך הייתי רוצה שיהיה שיר כמו ימי ראשית הקיץ של ג'וזי כץ אבל לסוף הקיץ. @rayv.bsky.social בטוח מכירה משהו כזה.

סמיילינג פרינדז בhbo מתגלה כאחד הדברים המשובחים שלא הכרתי, חבל שאין עם מי לחלוק את זה...

ירח של ראשית אלול, ומולו נוגה, מזכירים שבירח הבא יגיע ראש השנה. מה שפעם לווה בריח של מחברות חדשות וספרים. ריח של סתיו עם אבק וגויאבות. חצבים ראשונים, נחליאלי ראשון. ועכשיו זה מרגיש כמו קיץ שלא נגמר, וקרש נוסף למדורה הקטנה שבלב. לו יהי

ברוכים הבאים לתכניתנו לכמה חתיכות זה עוד יכול להשבר, ובכן נגלה בקרוב, ווף

ככל שמשודרים פרקים נוספים בודקת מתגלה כהברקה יצירתית, רגישה, חצופה, עוקצת ומצחיקה. הכתיבה, הליהוק והביצוע פשוט מושלמים. סידרה לאוהבים.ות, ממליץ בחום

קונספירטיבי או לא, אני מתקשה להאמין לנתון שצויין לגבי כמות האנשים שתחלוף הקיץ בנתב"ג. הכבישים בערב ובבוקר מוכיחים את ההפך. לא זכור לי אוגוסט כל כך פקוק. באמת שזה מחמיר.

וואו כמה שאני שונא קיץ, ואת החום האינסופי הזה שלא מפסיק לזלוג מכל נקב שקיים. השמש שקופחת, הו כמה שקופחת וקופחת, ושוב החום הזה שנובע כמו מעיין מכל דבר שזז, ומכל דבר שדומם, וגם אני שפעם זזתי והפכתי לדומם, וואו כמה כמה, כמה חם יכול להיות במקום שהגיהינום נראה לידו כמו חדר המתנה ממוזג, בדרך לעקירה של

כמה קושי, כמה רוך, כל כך מעט, מהכל.

לפעמים אני רוכן על שולחן גבוה, רגל ימין קצת מאחוריי, שעונה על קצות האצבעות ומתנדנדת מצד לצד, ממש כמו זנב. איך זה שאף אחד עוד לא חשב לעבור וללטף את לי הראש? כנראה שרק לי זה מרגיש מספיק חמוד או ש

בגירסה הבאה של כדור הארץ נתרכז בלעשות טוב לעצמנו ולאחרים עד אז נתנחם בהפעלה אקראית של פיצ'רים כמו רחמים עצמיים, חמלה, תיעוב והשמדת ערך

איך אפשר שלמה איך אפשר, מצד אחד שורה נהדרת כמו פעם היו בי עוד אנשים נותרו בי רק שמות ואז לחרב אותה עם השורה המטומטמת גם ים מוחק שמות כתובים בחול. מה קשור מה. למה להרוס. גם ים הורס שורות כתובות גרוע? מפגש אחרי שנים עם מי שהיה חבר ואז כבר לא, ואחרי מפגש ארוך איתו נותר בי בור של ריקנות כמו שכתב אסף

החדשות הטובות הן שאין חדשות רעות. החדשות הרעות הן שאין חדשות טובות. הקיץ ייגמר מתישהו, כנראה, בינתיים אפשר להמשיך לבהות,

מתגעגע לאנשים שהיו פעם, או שמא זה אני?

נצלו את הזמן, אל תנצלו את הזמן, כאילו שהוא לא יעבור ממילא, עלק

מעבר לזה שמדובר בשיר שהוא שלמות בעיניי, מבחינה מוסיקלית יש בו תופעה ייחודית, אני תמיד מרגיש שאני משלים חצי מהמוסיקה של השיר לצד המינימליזם שיש בו מבחינת כלי נגינה שמשתתפים והמלודיה שמתנגנת לצד השירה של פרינס. ולצד הטקסט הלא מתפשר והיפה, הוא תמיד מנחם אותי איכשהו open.spotify.com/track/5lHWWh...

שיר שהוא שלמות בעיניי. יש בו נחמה ושלווה, חיפוש, תשובות ומנגינה שלוקחת אותי לשעת צהריים, מתישהו כשהייתי ילד, קרני השמש מבקיעות דרך התריסים על השטיח,וחוסר דאגה מוחלט, לכמה רגעים. איך יכול להיות שהחיים הוצפו בכל כך הרבה מחסור. אסור לתת לפחד לנצח. באמת. מתגעגע ל open.spotify.com/track/1T0Cdf...

אבל ריינר אמר שאין דבר כזה לכתוב למגירה. ופתי שכמוני, הלך שולל אחרי ההבטחות הריקות האלה. נזכר בדויד הראובני והסיפור הבלתי אפשרי של מישהו שהתחזה והגיע רחוק, עד שכבר לא. יום ראשון בשבוע. שלום שלום. זמן לזוז קצת

פעם כשדברים היו פשוטים, כשאנשים שהיו משחקים כדורגל נראו קצת יותר רגילים, הפתיח הזה של שער ראשון שהיה מגזין הכדורגל העולמי, בתקופה שבה המידע הזה היה קצת פחות נגיש, גרם גם למי שפחות היה בעניין של כדורגל, קצת להתרגש. מעניין אם נזכרתי במנגינה הזאת בגלל שיום ראשון היום www.youtube.com/watch?v=5tAO...

היה לו תעריף, הוא תומחר. לפי שעה. לפי דקה. ביי דה מינאט ביי דה בוק ביי א גאדאם וואטש מאן! והזמן זז, לפעמים מהר, לפעמים לאט, לפעמים היה נראה שמאוחר מדי ולפעמים כאילו, אתם יודעים, כאילו. ואז, יום אחד

הכל מסתכם בשאלה אחת, מה עושים כש

יָמִים שֶׁבָּהֶם יָד נֶעֶלְמָה מְשַׂרְטֶטֶת פַּסִּים דַּקִּים שֶׁל גַּעְגּוּעַ, כְּמוֹ עָנָן בּוֹדֵד שֶׁמְּשַׁיֵּט לוֹ בִּשְׁמִי הַמִּדְבָּר.

בעדכון של השיר של גזוז הייתי מציע ויום חדש מתחיל צהבהב וחם וגם מאוד הביל במקום מעונן חלקית עם גשם כרגיל שתכלס לא קורה פה יותר כמעט